דבר מנכ"ל ביה"ס אורי כהן

משפחת בית הספר ריגלר היקרה

ההגדה מלמדת אותנו ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." פסח אם כן, אינו סתם חג לזכר אירועי העבר, הדבר היותר משמעותי וחשוב בו, הוא חגיגת התחייה וההתחדשות התמידית.

שמו של החג בתפילות הוא 'זמן חירותנו'. כינוי שאינו מתייחס רק לשחרור והגאולה בעבר, אלא גם לחירות העכשווית. פסח תובע מאיתנו להמשיך לעשות הכל כדי לזכור להוקיר את חירותנו. השאלה שמתעוררת באופן טבעי היא, "מהי הגדרתה האמיתית של המילה 'חירות'?"  איפה עובר הקו בין אנרכיה והפקרות מצד אחד, לביטוי אחראי של זכויות החירות, מן הצד השני?

כל החברות החופשיות מתמודדות עם השאלות והסוגיות האלה. אין ספק שהחירות חייבת להיות מוגבלת בערכים כמו טובת הכלל, זכויות האחר ובחירה נכונה בין טוב לרע. אפילו אם נגיע להגדרה המיטבית של חירות אחראית, מי אמור לאכוף את ההחלטה הזאת? המשטרה? בתי המשפט? המצפון האישי לבדו?

חכמי המשנה מגדירים את החירות בחיבור לתורה על צוויה וערכיה. על פי התורה שבעל פה, מציאות החירות חקוקה על לוחות הברית עצמם. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" הוא המוטו של המשנה.

בספריהם של רבים מאסירי ציון המתארים את ניסיונותיהם בכלא הסובייטי, אפשר למצוא רעיון משותף המקשר ביניהם. אותו חוט מקשר, מתייחס לשיאים הרוחניים אליהם הצליחו להגיע אפילו בכלא ובצינוק.

ערב פסח תש"ף, המציאות מזמנת לנו שיעור גדול. לימוד גדול מכל בית ספר או מכל סֶפר או מאמר: אנחנו בעיצומו של שיעור גדול בענווה.

חשבנו שאנחנו יודעים הכל. רכב אוטונומי, רובוטיקה, שליטה מוחלטת שלנו בכל המציאות. חשבנו שאנחנו אדוני הארץ… איך זה שווירוס אחד קטן, מלמד אותנו – שאנחנו ממש לא שם ??? … וירוס קטן שולח את כל העולם לבידוד…

אנו חווים רגעים של חולשה… של הבנה מעמיקה במהות ותכלית החיים… הזמן הזה קורא לנו להיות רגע אחד עם עצמנו… לדעת לאפשר לאור לעבור דרכנו… בתוך כל המורכבות של הרגע אנחנו צריכים לאפשר לאי הוודאות להיות נוכחת בחיינו. כל ימינו אנו חותרים להכרעה, עכשיו יש רגעים של המתנה, של ספק גדול, של אי הבנה

אלו רגעים של אמונה גדולה. זה לא סוף העולם. יהיה קשה, יהיו אתגרים כלכליים ואחרים, אבל נעמוד בהם. אלו רגעים של מבחן אישי, משפחתי וקהילתי. הוא לא קל. אנחנו לא נלחמים בספק, אנחנו משוחחים איתו… אנחנו מניחים לו להיות בתוכנו , מארחים אותו…

חירות, כך אנו למדים, אינה מצב הוויה קבועה וצפויה, אלא מציאות שברירית ונדירה בהיסטוריה האנושית… כל אדם וחברה זקוקים ללידה מחדש, לתחייה של החירות, שתכיל את החופש שהושג בעמל רב.

ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו שלאורך כל הדורות היו אירועים בהם נאלצנו, כיחידים ו/או כקהילות להתאים את אורח החיים הדתי לשעה, לזמן ולמקום.

יהודים אכלו חמץ בפסח, וברכו עליו בקול גדול 'על אכילת מצה', מפני שהלחם שאכלו היה לחם עוני…גדולי הדורות הבינו שאמונה גדולה היא לא קשיחה אלא גמישה. יש מצבים שבהן היא יודעת לוותר על 'חיי שעה' כדי לזכות ב'חיי עולם'.

וברוח התקופה, ליד שולחן הסדר בפסח הזה, אנחנו צריכים לראות את עצמנו כאילו באמת השתחררנו זה עתה, לא רק מפרעה הקדום אלא גם מהאני בן ימינו, ואז, תחושת החירות שלנו תהיה כל כך מענגת ומרוממת ולכשיחלפו הימים, אור גדול יבוא ונצא מחוזקים ובעלי ענווה מזוקקת וטהורה…

אסיים, בתפילה לבורא שיאמר לצרותינו די!!! ברכת רפואה שלמה לחולי עם ישראל וכלל העולם, בשורות טובות, פרנסה טובה ובריאות איתנה.

פסח כשר ושמח,

אורי כהן