דבר מנכ"ל ביה"ס

שני סיפורים התורה מציבה בפתח סיפור תולדות האנושות: סיפורם של אדם וחוה,  סיפור הרצח הראשון בתורה. 

בסיפור הראשון: וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ, "אַיֶּכָּה?" וַיֹּאמֶר, "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא". וַיֹּאמֶר, "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָ?" וַיֹּאמֶר הָאָדָם, "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ, וָאֹכֵל". וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה, "מַה זֹּאת עָשִׂית?" וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, ט-יב).

בסיפור השני: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן, "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" וַיֹּאמֶר, "לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" וַיֹּאמֶר, "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד ח-י).

בסיפור הראשון: האדם והאישה כאחד טוענים שזו אינה אשמתם… אדם מאשים את האישה… האישה מאשימה את הנחש. התוצאה היא ששניהם נענשים ומגורשים מגן עדן.  למה? כי אדם וחוה מתכחשים לאחריותם האישית. הם אומרים, בעצם, "זה לא אני".

הסיפור השני טרגי. ריב אחים שמוביל לרצח הראשון בתורה…קין איננו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר "זה לא אני", או "זו לא אשמתי". הוא שואל, בעצם, מדוע טובת הזולת צריכה לנגוע לו. 

בפתח ספר שמות, משה גדל, יוצא אל עמו, בני ישראל המשועבדים בפרך, ורואה בעוניים. הוא מבחין בנוגש מצרי מכה אחד מהם. הכתוב אומר כאן: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (שמות ב, יב). קשה להבין ביטוי זה כפשוטו. אין ספק שאנשים רבים נכחו במקום.  לכן נראה ששיעורו של הפסוק הוא כזה: ויפן כה וכה, וירא כי אין איש המוכן להתערב בנעשה.

משה לימד אותנו שיעור גדול במנהיגות: במָקום ש"אין איש" – הָיָה משה. הוא קם ועשה. וזה מה שהופך אותו למנהיג. 

מנהיג הוא מי שלוקח אחריות.  המנהיגות נולדת כשאנחנו נעשים מסבילים לפעילים…  כשאיננו מחכים שמישהו אחר יקום ויפעל, … מפני שאולי אין מי שיפעל, 

כשאדם וחוה חטאו, בורא עולם קרא לאדם "אַיֶּכָּה???" 

ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון מחב"ד,  אמר על קריאה זו שקריאה זו לא הופנתה רק לבני האדם הראשונים.  היא מהדהדת בכל דור. 

הקב"ה  נתן לנו חירות, אבל עם החירות באה אחריות. חיים של אחריות הם חיים שיש בהם אחֵר… אדם אחר…, אנשים אחרים…

 הקב"ה, קורא לנו לעשות שימוש בחֵירות שנתן לנו – ולקרב ככל האפשר את המצוי אל הרצוי. השאלה הגדולה היא בקולו של מי נשמע? : בקול החשק, כפי שעשו אדם וחוה? בקול הכעס, כפי שעשה קין? או בקול הקב"ה, הקורא לנו לעשות את העולם הזה לעולם צודק ויפה יותר? החיים שאנו בוחרים לחיות הם התשובה שאנו נותנים לשאלה הזו.