פרשתנו החותמת את ספר בראשית עוסקת בימיו האחרונים של יעקב כחותם דור האבות, ובברכותיו לבניו שיהוו את דור הבנים בהמשך ההיסטוריה. יעקב, חותם תקופה שנראית כ"תור הזהב" וכאשר יקום מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, יתחילו השעבוד, הגלות והגאולה השזורים בדברי ימיהם של ישראל. לפני ברכותיו של יעקב לבניו, מגיע יוסף אל מיטת אביו עם בניו שנולדו לו במצרים.

לאחר שיחת פתיחה וברכה ליוסף, פונה יעקב אל יוסף בראותו את בניו בשאלה שנראית לנו מופלאה, אף נוראה ושואל "מי אלה?" ואין זה משום שכבדו עיניו מזוקן, שהרי על כך יסופר רק לאחר מעשה זה. והרי נמצא יעקב במצרים כבר 17 שנה ולבטח כבר ראה את בני יוסף, אם כן מה פשר שאלתו "מי אלה???" ומופלאה אולי עוד יותר תשובתו של יוסף: "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה" ולאחר תשובה זו, שקט… לכאורה לא חידש יוסף כלום לאביו. אם כן מה בעצם היו שאלת יעקב ותשובת יוסף?

צריך לזכור באיזו מציאות אנו מדברים: בניו של יוסף נולדו וגדלו במצרים, בסביבה תרבותית לא להם. לבושם היה כשל בני שלטון מצרים, להבדיל מיתר נכדיו של יעקב.

רצה יעקב לדעת האם בפנימיותם, בהורדת בגדיהם, הם נצר לבית יעקב ולבני ישראל ורק בבגדיהם הם שונים.

על כך עונה יוסף לאביו: בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אלוקים בָּזֶה, לא רק ביולוגית הם בני, אלה כפי שאני לבוש אחרת משאר אחי, כך גם הם – אך בכל זאת בני הם, כי בפנימיותם הם ראויים וממשיכים את תולדות ישראל.

יעקב מתעשת ומבקש מיוסף: וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם … יעקב מניח ידיו על ראשו ומברך אותם בברכת אהבה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ... וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

יעקב מגדיל לעשות בהדריכו את הדורות הבאים כיצד לברך את ילדיהם "בך יברך ישראל לאמור ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ומסביר רשי: הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה

ברכה לילדים שונה לחלוטין מחינוך הילדים.

בחינוך אנו מתווים דרך עבורם, מייעצים להם כיצד ראוי לנהוג, משתדלים להקנות להם ערכים וכו',

ברכה היא התחברות. אתה מרעיף בה על ילדיך את כל תקוותיך מהם, את אהבתך להם ומתפלל לבורא עולם שתקוות אלו יתממשו.

בחינוך אנו מעסיקים בעיקר את השכל, בברכה בעיקר את הלב.

מכאן ועד סוף כל הדורות ישימו הורים את ידיהם על ראש הילדים והנכדים בלילות שבת ובלילי יום הכיפורים וייזכרו בסיפור הזה: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

לא משנה כמה רחוק יתגלגלו הנערים – הם מחוברים לשמי ולשם אבותיי וידי לא ימושו מראשם.

שבת שלום.
אורי