בתקופת התנ״ך, כאשר הרוב המוחלט של העם היה עסוק בחקלאות, נקשרו באופן טבעי המועדים למחזורי הזריעה, הקציר, הקטיף והאסיף. 

ההתכנסויות  החקלאיות היוו את נקודת המשען עליה הולבשו טקסים דתיים וערכים חברתיים מגוונים. אבל לאחר הניתוק שנכפה על העם מארצו – ביקשו החכמים ליצוק תכנים נוספים לחגים, שהלכו ואיבדו את משמעותם החקלאית. לדוגמא, חג השבועות המסמל את העלאת העומר הפך לחג מתן תורה, ועוד דוגמאות רבות.

בעוד שלחגים מקראיים נוצקו תכנים חדשים בקלות יחסית, מועד כמו ט"ו בשבט, שבמשמעותו המקורית הוא נקודת ציון בסוגיית תרומות ומעשרות (שיטת המיסוי המקראית), היווה אתגר של ממש לאלו שרצו ליצוק בו תוכן שיהיה בעל משמעות לבני קהילותיהם שאינם יושבים עוד בארץ ישראל והמצוות ״התלויות בארץ״ אינן חלות עליהם.

כך, במרוצת הדורות תוקנו מנהגים שנתנו ליום מעמד ייחודי, שבא לידי ביטוי במאכלים, בשינוי סדרי התפילה וגם (בקהילות מסוימות) בקיומו של סדר ט״ו בשבט המעלה על נס את הארץ ופירותיה.

הגמרא במסכת ראש השנה עוסקת בדיון הלכתי: ארבעה ראשי שנים הם … באחד בתשרי – ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט – ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו". 

שואלים חז"ל: מדוע תקנו חכמינו את יום א' בתשרי כראש השנה לנטיעה, ואת ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות מדוע נתקנו שני ימים שונים?

ר' אושעיא מנסה לבאר: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה". במילים אחרות שיא הקור של עונת החורך מאחורינו וכך גם כמות המשקעים ולפיכך, והחנטה הולכת ומתגברת". האביב מתקרב, והאילן צועד את צעדיו הראשונים בדרכו אל מגמתו – להוציא את פירותיו.

אם עד עתה היה האילן בבחינת מקבל, הרי שעתה הופך הוא לאילן הנותן את פירותיו, האילן מתחיל להוציא את הגנוז בו מן הכח אל הפועל.

חג האילנות, שחל באמצעה של תקופת טבת, מבטא את תחילת ההתעוררות של כוחות הצמיחה. הוא מבטא את טרום תחילתה של היציאה אל הפועל, המגיעה לשיאה בניסן ולפיכך בחרו חז"ל את ט"ו בשבט, היום שמסמל את תחילת ההתעוררות של כוחות האדמה שבארץ ישראל להוציא את פירותיה הקדושים – כראש השנה לאילנות.

היום, כשאנחנו כבר יושבים בארץ ישראל אך רחוקים מרחק רב מסדר היום החקלאי – גם אנחנו מבקשים לעשות פעולות פרשניות וחינוכיות על מנת ליצוק בט"ו בשבט משמעות שרלוונטית עבורנו, עבור ילדינו ועבור קהילתנו.  אנחנו יכולים להסתפק אולי בטקסי נטיעות עירוניים ובטעימת פירות יבשים שמוצאם בטורקיה, אבל אני מאמין שלא די בכך אם אנו מעוניינים להקנות למועדינו משמעות עמוקה יותר ולחבר את החג לעולמנו ולעולמם של הילדים. החגים יכולים להיות נקודות שיא שמחברות בין לימוד למעשה.

במרחב המשפחתי יכול ט"ו בשבט להוות נקודת ציון משמעותית, המאפשרת עצירה משטף החיים והתבוננות יותר מעמיקה על התפתחותם של בני הבית. החג נמצא כמעט במחצית השנה היהודית וזהו זמן מצוין להתבוננות על האופן בהם צמחנו בשנה האחרונה, ועל האופן בו אנו מעוניינים לצמוח. 

בחיינו, כמו בחקלאות, אנו צריכים לבצע תהליך תמידי של דישון, תיחוח וגיזום. 

החיבור בין המועדים למורשתנו הרחבה שוזר בתוכו את הפעילות המתקיימת בשרשרת הדורות. הוא מראה לנו שאנו לא חיים בעולם של פעולות המבליחות לחייו של האדם לרגע ונמוגות. אלא הן ביטוי נוסף למסד ערכי איתן, שבכל דור ודור נוספים  לו נדבכים נוספים.

יצירתו של השינוי תלויה (כמו בתחומים רבים נוספים) בעיקר בנו – מורים, הורים ותלמידים.