ה"עליה" אל הר ה' (וניתן דעתנו עד כמה מודגש מוטיב ה"עליה" בפרשה וחוזר ונשנה בה פעמים רבות: "עלה אל ה'… ויעל משה… עלה אלי ההרה… ויעל משה") היא ללא ספק פסגת השאיפות של כל אדם מישראל… אך לא די בה: יש גם "לקום במקום קודשו", להמשיך את ההתעלות לאורך זמן, לא כפעולה רגעית, אלא כמצב מתמשך. הרעיון הזה נמצא באחד הפסוקים הסתומים שבהמשך הפרשה (כד, יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלקים, ויאכלו וישתו". מי היו אותם "אצילים" אנונימיים, בני בלי שם? האונקלוס דורשם לשבח: היו אלה גדולי העם, שלא ניזוקו, וראו את יקר ה'… אולם, הצורך בהדגשה ש"לא שלח ידו" משה אליהם, מלמד שהיה מקום לעשות כן (וכמו שפירש רש"י: "מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד") , וכיוון שחטאו היה עליהם להיענש. מה היה פשר חטאם? ר' אברהם אבן עזרא מפרש שלמרות ש"ראו" את כבוד ה', בניגוד לציווי "כי לא יראני האדם וחי", נסלח להם. והוא ממשיך, שפסוק זה בא ללמדנו שלא די ב"אכילה" רוחנית (שמא יחשוב האדם שיהיה כמשה רבנו, שלא אכל 40 יום), בריחוף בעולמות העליונים, אלא צריך לדאוג גם לקיום הפיזי, שהרי אם קמח אין, תורה מנין? ונראה שלפיכך נצטווה גם משה לא רק לעלות להר, אלא גם "והיה שם!". ולכאורה, הדברים תמוהים: אם יעלה להר, ממילא יהיה "שם", לשם מה יש צורך בציווי נוסף על כך? לא מעט אנשים חושבים שהנה הגיעו אל הפסגה, אך באמת אינם נמצאים בה. רגליהם ניצבות, כביכול, על "ראש ההר", בבית הכנסת ובבית המדרש, אך מוחם וליבם מצויים במקום אחר. מעשה האצילים מלמדנו, שלא די רק ב"ראיה" חיצונית של האלוקים, בהקרבת קורבנות למראית עין, במעשי נענועים ובאמירת "נעשה ונשמע" מן הפה ולחוץ. "רחמנא ליבא בעי".  התורה מבקשת את ליבו של האדם, שיהו פיו וליבו שווים בעבודת ה'. שלא רק "יעלה בהר ה' ", אלא בעיקר, ש"יקום במקום קדשו". בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. שבת שלום.