מסכמים שבוע – ויקהל – פקודי – שבת החודש – מברכין

ערש"ק פר' תצווה – פורים,  יד אדר תשפ"א

פרשת פקודי מתחילה במעין סיכום חשבונאי של הכספים והחומרים שהוקדשו למשכן. זו דרכה של התורה ללמדנו על הצורך בשקיפות פיננסית. אולם מתחת לפני השטח ו של סיכומי התרומות טמונים שני סיפורים יוצאי דופן, האחד סופר בפרשת השבוע שעבר והשני בזו שלפניה, והם מלמדים אותנו דבר-מה יסודי על הטבע היהודי הנכון גם בימינו.

הסיפור הראשון נוגע למשכן. הקב"ה הורה למשה לבקש מהעם לתרום. היו שתרמו זהב, אחרים נדבו כסף, אחרים נחושת. היו שנתנו צמר או פשתן או עורות. אחרים תרמו עצי שיטים, שמן, סממנים או קטורת. היו שהגישו אבני חן לחושן. הנכונות ההמונית לתת יוצאת דופן…

וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים, וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ". וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות לו, ג-ז)

הם נתנו יותר מדי. משה נאלץ לומר להם לחדול. קשה להאמין שאלה הם בני ישראל שהכרנו, המתאוננים קשי העורף וכפויי הטובה. לפנינו עם הנכסף לתת.

פרשה אחת אחורה – ואנו מגיעים לסיפור העגל. כזכור, הוא התחיל בחרדה שאחזה בעם: משה שעלה להר סיני מבושש לבוא. העוד משה חי? אולי קרהו אסון? ואם כך, איך נקבל את דברי האלוהים ונדע מה לעשות ולאן ללכת? על כן ביקשו מאהרן לעשות את העגל…

אהרן, הבין שאין בכוחו לבלום את העם , ועל כן נקט תמרון השהיה. הוא ניסה להאט את מהלך הדברים בהנחה שאם יתעכב די הצורך משה יגיע. על כן אמר לעם: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" על פי המדרש, הוא הניח שדרישה כזו תחולל ויכוחים בתוך המשפחות, וכך הוא ירוויח זמן. אך לא כך קרה… "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" (לב, ב-ג).

שוב הנדיבות הזאת. לפנינו שני מיזמי תרומה שונים תכלית כל שוני. האחד, המשכן, השני, העגל. בניית המשכן הייתה מצווה עילאית; עשיית העגל – חטא נורא. אך, היענותם הייתה זהה בשני המקרים. על כך אומר המדרש, "אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת. נתבעין לעגל – ונותנין. נתבעין למשכן – ונותנין". המכנה המשותף הוא הנדיבות…

הרמב"ם, בהלכות מתנות עניים כותב: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה".  המחשבה שתתקיים קהילה יהודית בלי רשת תמיכה בנזקקים כמעט בלתי נתפסת. הרמב"ם כותב שהנטייה לצדקה טבועה בגנים היהודיים; מוֹרָשָה קהילת יעקב. הנדיבות (גמילות חסדים) היא אחד מן הסימנים המזהים של צאצאי אברהם… להיות יהודי פירושו לתת.

ארץ ישראל ממחישה זאת בגופה. יש בה שתי ימות: ים כנרת וים המלח. ים כנרת מלא חיים. ים המלח הוא ים המוות. שניהם ניזונים מנהר הירדן; ההבדל הוא שים כנרת מקבל מַיִם ונותן מַים, ואילו ים המלח מקבל ולא נותן. לקבל ולא לתת פירושו לא לחיות: כך בגיאוגרפיה של ארץ ישראל וכך בפסיכולוגיה של עם ישראל. כך היה בימי משה, וכך גם בימינו. כמעט בכל ארץ שיהודים חיים בה, הם תורמים לצורכי צדקה ולצורכי ציבור הרבה יותר משיעורם היחסי באוכלוסייה. ביהדות, לחיות פירושו לתת.