פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת אמור,  מקפלת בתוכה את חגי ישראל, וכך אנו קוראים: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם".

בתוך רשימת החגים, מופיעה בפרשה בין המועדות המצווה של ספירת העומר, וכך אנו מצווים: " וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (ויקרא כג, טו)

 ימי ספירת העומר הם ימים שלכאורה כל מטרתם היא להגיע אל היעד – במקרה הזה הלא הוא מתן תורה.

ר' יוסף קארו, מחבר ה 'שולחן ערוך' דן במנהגי האבלות הנוהגים בימי ספירת העומר. מנהגים אלו חמורים מכל מנהגי האבלות שאנו מכירים, שכן הם משתרעים על תקופה ארוכה יותר מתקופת האבל שאנו מציינים על חורבן בית המקדש שתחולתו נפרסת על תקופה של שלושה שבועות. על כך יש לתהות מדוע, מה טעם למנהגי אבלות בימי ספירת העומר? מדוע דווקא בתקופה זו של השנה שאמורה להיות תקופה של שמחה, שעניינם בהקרבת העומר ובהכנות למתן תורה, למה אז להשבית שמחה?

מדברי התלמוד עולה  שמנהגי האבלות בימי ספירת העומר הם בעקבות מותם של תלמידי ר' עקיבא. עוד קובע לנו התלמוד כי הסיבה למיתתם של תלמידי ר' עקיבא נבעה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". אמירה זו נותרת עמומה ולא ברורה, ואנו מתקשים להסביר מהו "לא נהגו כבוד זה בזה".

התלמוד מתאר לנו את הסיטואציה הבאה: תלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו (טיפל בו)  לפניו חיה, א"ל: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים.

הסיפור מהגמרא מציג את תלמידי ר' עקיבא, גדולתם בתורה, ומסירותם ללימוד תורה עד כדי תפיסה של מדוע לבזבז על ביקור חולה. ר' עקיבא הוא האנטיתזה לתפיסת תלמידיו. ר' עקיבא כראש ישיבה סוגר את תלמודו והולך לבקר את החולה, ולא רק לבקר את החולה אלא אף מטפל בו ומחייה אותו "ובשביל שכיבדו וריבצו חיה" תלמידו החולה שכל כך היה זקוק לטיפול זה ולדאגה זו, אומר לרבו את המשפט "רבי החייתני" או אז יוצא ר' עקיבא ודורש כל מי אינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים.

מכאן ברור עתה מדוע רק ר' עקיבא מסוגל להצמיח את הדור החדש, ומדוע יש צורך בדור חדש של תלמידים כי דור של תלמידים גדולים בתורה ככל שיהיו אם לא ידעו לעמוד על כבוד הזולת ועל מצוות שבין אדם לחברו אין תורתם שווה, כפי שיום הכיפורים אינו מכפר על מצוות שבין אדם לחברו אלא עד שירצה האדם את חברו.