בפרשה שנקרא השבת, יוצא קורח לקרב אידיאולוגי נגד משה והדרך שבה נבחר להנהיג את ישראל.

בעובדה שעמדות הכח המועטות רוכזו בידי משפחתו של משה, הוא ראה אות לשחיתות.

על פי חז"ל ביקש קורח צדק חברתי. בעיניו, השחיתות קיימת לא רק בעצם תפיסת עמדות ההכרעה, אלא גם בטובות ההנאה הנובעות ממנה – תרומה, מעשר בהמה וכדומה, טובות הנאה המפרנסות יפה את משפחת ה'מלוכה' ועושקות את הציבור (במדבר רבה, קרח, יח, ד).

במחלוקת שנתגלעה בין קרח ומשה על תפקידי ההנהגה היו לקורח תומכים רבים שלהם, על פי האבן עזרא, היה עניין משלהם במאבקו. עצם הטיעון על ריכוז הכח בידי משפחה אחת, נגע גם בשאר חלקי העם כאשר ניטלה הסמכות מן הבכורים והועברה לידי הלוויים בני שבטו של משה. (טז, א ד"ה ויקח קרח).

פרשת "קרח" מעלה טענה מעניינת: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' ".

לנו, בני המאה ה- 21 והתרבות המערבית המודרנית, קל מאוד להזדהות עם טענתו של קרח.  הרי בבסיס הדברים כולם ראויים להיות מנהיגים. אם זו רק שאלה של כישורים והתאמה, מי קבע שאין מוכשרים ממשה ואהרן? מדוע כל הכוח מרוכז בידיה של משפחה אחת בלבד? זאת ועוד: אם הטענה היא לגיטימית אז מה מקום יש לכעס הגדול על קרח?

כדי להבין את טענת קורח ועדתו נזדקק לרקע היסטורי קצר…

עד למהפכה הצרפתית ההנהגה הייתה עניין של שיוך משפחתי. משפחות האצולה הורישו מאב לבן את השלטון, מה שהפך את ההנהגה לעניין של גורל ולא בהכרח כישורים. אם נולדת למשפחה פלונית הרי שתקבל את התפקיד, גם אם אין לך כישורים  מתאימים. השאלה הדומיננטית הייתה "מיהו אביך?" ולא "מי אתה?".

המהפכה הצרפתית  הביאה לעולם תפיסה חדשה שבה אדם מקבל לידיו תפקיד בהתאם לכישוריו, התאמתו למשימה ויכולת השכנוע שלו שתגרום לאחרים לתמוך בבחירתו לתפקיד.

תשובתו של משה לקרח חושפת כי יש כאן טענה אחרת: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה".

במילים אחרות, משה אומר לקרח: הרי אתם מבני לוי ויש לכם כבר תפקיד מורם מעם, אז מה בעצם אתה רוצה קרח? עוד ג'וב? "בקשתם גם כהונה"?

משה חושף כי למעשה אין פה טענה אמיתית הקוראת לבחירות למנהיגות אלא אינטרס אישי.

המשנה במסכת אבות רואה במחלוקתו של קרח דוגמא למחלוקת שאינה לשם שמים. המשנה קובעת כי מחלוקת שכזו אין סופה להתקיים. נשאלת השאלה מהם מאפייניה של מחלוקת שאינה לשם שמים ומה הפירוש "אין סופה להתקיים"?

נראה כי כוונת המשנה לומר כי מחלוקת שאיננה לשם שמיים מחלוקת שבסופה אין שום דבר שיכול להתקיים. אין בסוף הדרך תכלית בעלת משמעות, משום שגם אין בה מגמה של בירור האמת. כל מה שיש בה היא התנצחות לשם הניצחון ותו לא; צורך אנוכי להשמיע את קולי.

קביעה זו נותנת בידנו סימנים שבעזרתם נוכל כולנו ובמיוחד המנהיג הנבחר לזהות ובעיקר להימנע ממחלוקת שאינן לשם שמיים. 

האפיון הראשון מופיע בדבריו של הרמב"ן ששואל מדוע קרח נזכר דווקא עכשיו לחלוק על משה. תשובתו היא שכל זמן שהנהגתו של משה הייתה על מי מנוחות לא היה סיכוי להתנצח עמו. חטא המרגלים ועונש הנדודים במדבר שנו את התמונה. העם כועס ומכאן שזהו הזמן לעורר ויכוחים ומחלוקות. זיהוי נקודת החולשה כדי לעורר ויכוח, היא עצמה סימן לכך שאין כאן מחלוקת עניינית אלא ניצול ציני של המצב.

האפיון השני מופיע בדברי הגמרא בסנהדרין ששואלת מדוע משה הלך אל דתן ואבירם כדי לפייסם. אומרת הגמרא:  "אמר ריש לקיש, מכאן שאין מחזיקין במחלוקת". להחזיק במחלוקת פירושו להיות זה שמנצח בויכוח בכל מחיר. מי שחייב להיות המנצח לא ירצה לצמצם את הפערים שבין הצדדים. אדרבה: הוא רק יבקש להדגיש אותם. במקום לעבוד על המשותף ולחזק אותו הוא יחדד את ההבדלים. הוא יעדיף לצעוק את עמדתו בקול ואפילו בכעס, במקום לנסות לדבר בשקט ובלי התלהמות עם הצד האחר