בס"ד

השבת נקרא את פרשת חוקת, 

עם ישראל נמצא בשנה ה-39 ליציאתו מצרים במסע האחרון לקראת הכניסה לארץ ישראל ופה קורה להם משהו "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ". 

הם עייפים מהנדודים במדבר ומתלוננים "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" ומיד ד' מענישם  "וַיְשַׁלַּח ד' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל".

כאשר אנו קוראים פרשה זו לא מובנת התלונה ולא מובן העונש. 

התלונה איננה מובנת שהרי  הלחם שלהם היה המן וכבשר אכלו את השלווים ומים היה להם מן הסלע שבקע משה? גם העונש איננו מובן כיצד הוא קשור לחטא התלונה שלהם? 

רבינו בחיי עונה באופן נפלא על שתי שאלות אלו שהלוא בדרך כלל לכל בני האדם יש אוכל ומים לימים אחדים וזה גורם מרגוע לנפש כשאדם יודע שיש לו 'פת בסל' אך  במדבר היה אוכל ומים בכמות מוגבלת  המספיקה כל יום רק לאותו יום והם היו צריכים כל הזמן לבטוח בד' שידאג להם לאוכל ולשתיה גם ליום המחרת. 

המתח הזה של בטחון מתמיד בד' היה קשה עליהם ולכן הם התלוננו. 

תפקיד העונש של הנחשים השרפים היה בעצם מסר של משה רבינו לחזק בהם את הביטחון בד' דווקא לקראת הכניסה לארץ, את ההבנה שהוא משגיח עלינו, שהצלחת הפרנסה באה ממנו, שההגנה על חיינו באה מד'  שהלוא במדבר יש המון נחשים "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב" (דברים פרק ח)  אלא שבהשגחה אלוקית הם לא פגעו בהם. 

וד' כביכול אומר לעם ישראל 'אתם חושבים שחיי המדבר הם פיקניק יש אוכל, יש שתייה, יש עננים שעוברים לפניכם שמיישרים את הדרך והורגים את  הנחשים והשרפים שבמסלול הליכתכם, הלוא ללא השגחת ד' היומיומית עליכם מזמן הייתם מתים במדבר מרעב צמא ועקיצת הנחשים. בכדי שתבינו זאת הנה אני מסיר קמעא את השגחת ד' מעליכם וכבר באים נחשים ועוקצים אתכם'.