השבת נקרא את פרשת לך לך.

פרשת "לך לך" מתארת את מסע אברהם אבינו בעקבות הציווי של הקב"ה.

 "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'…" (בראשית י"ב ,א)

 בציווי זה הקב"ה מצווה עליו לעזוב את הכול וללכת אל הבלתי נודע. משימה כזו היא ניסיון קשה ביותר העומד בפני כל אדם.

אברהם מצווה, למעשה, לעזוב באחת את כל המוכר לו וללכת למקום בלתי ידוע. זה ניסיון קשה המלווה בהבטחה, שאם יעמוד בניסיון, יתברך בברכות רבות.

מספר תמיהות עולות כבר בפסוק הראשון בפרשה. בפסוק נאמר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".

ראשית, מהו היעד להליכה?

שנית, האם סדר הפסוק לא אמור להיות הפוך? אדם יוצא מביתו ואז ממולדתו…

שלישית, מדוע נכפל גם ארצך וגם מולדתך?

לתמיהה הראשונה התייחס האברבנאל (חי בפורטוגל, במאה ה-15): שהסביר כי היה על אברהם לצאת לדרך חדשה לבדו. עליו להתנתק מכל עברו. היציאה לדרך לבדו ליעד לא ידוע מטרתה למנוע מבני משפחתו ללכת אחריו.

והוסיף  על כך הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888): "לך לך" – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה.

ההליכה לבד קשה. נדרשים אומץ לב וחזון כדי לעמוד על האמת שלך מול הרוב הפועל בדרך שונה.

לשאלת סדר ההליכה (האם על פי ההיגיון והסדר לא אמור להיות כתוב "לך לך" מבית אביך בהתחלה, שהרי משם אתה יוצא ורק לאחר מכן אתה עוזב את הארץ ואת המולדת?) התייחס הרב נפתלי צבי ברלין , הנצי"ב מוולוזין שפרש שהכתוב נותן להבין בזה "אזהרה על שכיחת הלב שיסיע דעתו מהם ומהמונם. ותחילה נשכחת ארצו, אחר כך מולדתו ואחר כך בית האב".

אנו מוצאים כאן שני אלמנטים חשובים: ניתוק פיזי וניתוק רוחני. בניתוק הפיזי אברהם מתנתק מהמשפחה בתחילה ורק לאחר מכן מהמולדת ובסוף מהארץ.

הניתוק הרוחני קשה הרבה יותר. אברהם מצליח בקלות להשתחרר מהקשר לארץ אותה עזב. הוא לא מתגעגע לנוף ולהתנהלות הפוליטית מדינית,  אך הניתוק הקשה מכל הוא הניתוק מהמשפחה. המשפחה היא העוגן הנפשי והרגשי החזק ביותר. ומזה קשה לאברהם להתנתק.

אברהם מכונה "אברם העברי". והמפרשים שואלים: למה נקרא "אברהם העברי". ועונה רבי יהודה: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר" (בראשית רבה מ"ב, ח').

 אברהם וויתר על הווה ועבר בטוחים מכל הבחינות. רוחנית, כלכלית וחברתית –  " וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (מתוך הפרשה)–  ועל זה הוא זוכה להערכה רבה.

אברהם אבינו – העולה החדש הראשון !

עם ישראל לאורך השנים היה תמיד מהעבר האחר לעמים האחרים. מדינת ישראל נמצאת מהעבר האחר כמעט לכל מדינות העולם. מדינת ישראל קמה והתבססה הודות לאומץ ליבם של העולים שהתנתקו מארצם וממולדתם, עזבו את תרבותם וסביבתם המוכרת ולעיתים אף השאירו  מאחור קרובים ואהובים.  היכולת לבצע ניתוק כל כך משמעותי מהארץ ומהמולדת אינו קל. לעזוב את תרבות וסביבה מוכרת היא משימה קשה וכואבת. אך כמו שראינו, הקשה מכל הוא לעזוב את המשפחה ואת הקרובים.

כל אחת מן העליות התקבלה בחברה באופן שונה, ואופן זה השפיע על תהליך קליטתה, הטמעתה ושילובה בחברה הישראלית. מעבר למדינה חדשה הוא תמיד תהליך קשה ומורכב, הכולל קשיי הסתגלות של שינוי מקום, הרגלים, שפה וכן היבטים כלכליים, ועוד

השבוע ציינו בבית הספר, כמו בכל מערכת החינוך את שבוע העליות.

בית הספר ריגלר, אשר קרוב ל 30% מאוכלוסיית מתלמידיו הם תלמידים עולים שם לנגד עיניו את קליטת העלייה כערך  מרכזי בסולם הערכים הבית ספרי. 

העלייה לארץ ישראל הוכרה כערך עליון בסולם הערכים הלאומי והיא בסיס העוצמה והקיום העתידי של מדינת ישראל. ממדיניות כור היתוך  שבה ניסו  ליצור קולקטיב ישראלי אחיד התפתחה חברה של רב-תרבותית. כך גם אנו בבית הספר שבו שוהים זה לצד זה תלמידים ותיקים לצד עולים שהגיעו לבית הספר מכל רחבי הגלובוס משתדלים לקיים את אחת המשימות הלאומיות החשובות לעת הזו :

להמשיך את מורשת אבותנו ולחזק את העולים באשר הם.

 שבת שלום 

אורי כהן