צוות יקר,  ערב שבת שלום

השבת נקרא את פרשת וארא

בפרשת השבוע, פרשת וארא, שולח האל את משה, לבשר לעם את בשורת הגאולה.

משה מסרב ונימוקו עימו: "וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה’ לֵאמר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם".

בהמשך, מגיע, שוב, "הנסיך הגולה" ששב לארצו ומזדהה כנביא, המבקש לבשר לעם החי בעבדות קשה את בשורת הגאולה.

בתיאוריו, משה, מרבה בהבטחות על האל הטוב שיגאל אותם בזרוע נטויה מסיבלם.

תגובת העם לבשורת הגאולה פשוטה: " וְלא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה".

בני ישראל, היו שקועים בקיום היומיומי – לא היה להם רגע להרים את הראש ולהתעסק ב'רוח'.

קוצר רוח, הוא מצב תודעתי שבו אנשים מפנים זמן קצר לעולמות התוכן והמשמעות.

"קוצר רוח" מבאר רש"י בדרך משל: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".

הלחץ שמצרים לחצו את ישראל הותיר את העבדים נטולי נשימה. במצב שכזה כבר אינך יכול להרים את הראש ולהסתכל לאופק כלשהו.

אין להם זמן…

בשורות גדולות בחיינו לא יוצאות לדרך כי אנחנו לא מקשיבים...

משה, מנהיגם של ישראל, מצליח לגרום להם להקשיב בעזרת כישורי המנהיגות שבו.

איך גורמים לאנשים להקשיב?

דרוש מנהיג: חלק ב'

פרשת השבוע חושפת אותנו לתכונות האופי שעיצבו את משה כמנהיג

ראשית: מודעות לחסרונות.

משה אומר בפרשה שלנו: אֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?

ואחר כך שוב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה?

מודעות . כנות. אותנטיות.

ואז כשמתוך ענווה והקשבה, אנו מכירים בחסרונותינו מגיע פתרון פרקטי ומעשי:

הנהגה משותפת.

כל אחד משתמש ביתרונו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

רש"י: אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי, ואהרון אחיך ימליצנו ויטעימנו באוזני פרעה.

הכרת הטוב.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן: קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם – וְיִהְיוּ-דָם… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן: נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים, וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. 

רש"י: לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרון.

גם כשהניסים כבר מתחילים התורה לכאורה "מבזבזת" מילים על הפרט הקטן הזה, כי הוא לא קטן בכלל.

מדהים איך הפרשנים הופכים זאת לנושא המרכזי של הפרשה. כי מכות מצרים אנחנו לא יכולים לחולל, אבל הכרת הטוב – זו בהחלט משימה שלנו…

משה מעביר לנו סדנת חינוך…

התורה, באמצעות מעשים קטנים מנחילה לנו כבר אלפי שנים ציווי: להכיר טובה.

לחפש מי עשה לנו משהו, מזמן, קטן, ולמצוא דרך להודות. לא רק עבורו, גם ובעיקר עבורנו.