צוות יקר,  ערב שבת שלום

השבת נקרא את פרשת תצוה

פרשה תצוה , הינה חוליה בסדרת הפרשיות העוסקות בבניית המשכן, החל מפרשת תרומה, וכלה בפרשת ויקהל פקודי, כאשר תרומה ותצוה עוסקות בציווי על הבניה, ואילו ויקהל פקודי עוסקות בבניה בפועל.

פרשת תצוה אינה עוסקת בכלים אלא באנשים המשרתים במשכן, באהרון ובניו הכהנים, בציווי לעשות את בגדי הכהונה, ואת שבעת הימים שבהם יחנכו את הכהנים לשרת במקדש.

בפרשתנו, מבקש הקב"ה ממשה להוציא ולייחד מתוך בני ישראל את אהרון ובניו בכדי שיקבלו עליהם את מלאכת הכהונה ובכך יהפכו למשרתי ה'.

במסגרת תפקידם, נתפרו עבור הכוהנים בגדים מיוחדים, שאותם צוו ללבוש בבואם לשרת את הקודש.

גם עבור הכהן הגדול, צווה משה לתפור בגדי כהונה שייחדו אותו מייתר הכוהנים ובו בעת שישקפו את מורכבות תפקידו: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת… וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי" (שם, ב-ג).

התורה מפרטת שמונה בגדים שהיו לאהרן, הכהן הגדול. שני הבגדים הראשונים המוזכרים בפרשתנו הם האפוד והחושן. האפוד נלבש כשצמוד אליו, מעליו, רכוס החושן.

החושן היה לוח ובו משובצים, כאחד, שנים עשר אבנים יקרות מיוחדות, מסוגים שונים ובצבעים שונים, ועליהם שמות שבטי ישראל, אותם נושא  הכהן הגדול על ליבו בעבודתו: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ד' תָּמִיד" (שמות כח כט).

כל אבן, כל שבט הוא עולם ומלואו, בעל יחודיות ושּׁוֹנוּת משאר השבטים. הכהן הגדול, שהוא הלב  המאחד את כל עם ישראל,  צריך שכל העת יהיה עם ישראל על ליבו, ובמחשבותיו

מערכת שלמה של טבעות, פתילים ושרשרות חיברה בין האפוד והחושן, על מנת להבטיח כי הם רכוסים וצמודים ביניהם בצורה מוחלטת. התורה אף מזהירה: "לא יזח החושן מעל האפוד",

הרב חנן פורת ז"ל הסביר את האיסור על בסיס הפסוקים המופיעים מיד לאחריו: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל-לִבּוֹ–בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ:  לְזִכָּרֹן לִפְנֵי- ה', תָּמִיד." (שמות כח, כט). 

שמותיהם של בני ישראל חייבים להיות על לבו של אהרן, מבלי שתהיה אפילו מראית עין כאילו הסיח את דעתו מהם ולו לרגע אחד. החושן חייב להיות מוצמד ומהודק לאפוד במיוחד כאשר אהרן מתקרב אל ה', נכנס אל הקודש ועסוק בעבודתו המכפרת על עם ישראל כולו, על כל גווניו ושבטיו.

אולם התורה מוסיפה ואומרת בפסוק הבא: "וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ, לִפְנֵי ה' –תָּמִיד." (שמות כח, ל).

בין כפלי החושן היו חבויים האורים והתומים ובהם שמותיו הקדושים של הקב"ה. גם שמותיו של הא-ל חייבים להיות על לבבו של אהרן ולא לזוז ממנו.

שניהם, שמות בני ישראל ושמותיו של הקב"ה גם יחד, חייבים להיות מהודקים לליבו, בפרט בבואו אל הקודש. ואמנם, הגמרא מסתפקת האם הכהנים הם שליחי הקב"ה או שליחי עם ישראל.

אחד האתגרים הגדולים הרובצים לפתחו של מנהיג היא ההתמודדות עם המתח שבין החיבור לחזון הרם והנישא, לבין האנשים.

ההדגשה על חובת הצמדת החושן, הנושא את שמות בני ישראל ושמותיו של הקדוש ברוך הוא, לליבו של הכהן הגדול, מתווה דרך ראויה בסוגיה זו.

דמותו של אהרן משתקפת בספרות חז"ל כמופת מעוררת השראה הקוראת ליישום פרקטי. אהרן הוביל את הציבור לערכים  וקירב לתורה, אולם בראש ובראשונה, וללא כל סתירה, הוא אהב את הבריות !!!

העובדה שאהרן לא שוכח לרגע את העם, גם בזמן היותו עסוק בעבודת הקודש, מבטאת את ענוותנותו.

זהו מודל ההנהגה המשותפת, שבה אהבה נטולת אגו, כמו זו שהייתה  בין שני האחים המנהיגים – משה ואהרן, מהווה מופת לכל העם.

נישא תפילה שהמודל המנהיגותי שפרשתנו ודמותו של אהרן מציבים לנו, יעורר בנו ובמנהיגנו השראה.