קהילת ריגלר היקרה,

במוצאי שבת נחגוג את חג השבועות.

חג השבועות הוא השני שבשלושת הרגלים.

שלשת ממדי הזמן: עבר, הווה ועתיד, נרמזים גם בשלשת הרגלים.

בחג הפסח אנו חוזרים לעבר.

מצוות החג כולן – קרבן פסח, אכילת מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים, מכוונות את האדם לשחזר את ההיסטוריה, "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

בחג הסוכות, לעומת זאת, אנו חולמים על העתיד.

הסוכה העתידית מעורו של לויתן, החזונות שבספר זכריה על חג הסוכות והקמתה מחדש של "סוכות דוד הנופלת" הלא היא מלכות בית דוד והמקדש מכוונים לעתיד.

בין שני חגים אלו נמצא חג השבועות שבו מודגשת ההכרה בערכו של ההווה.

החל משבועות מתחילים להביא את ביכורי הפירות לבית המקדש.

הבאת הביכורים מצביעה על הכרת הטוב לה' ועל שמחתנו במציאות בה אנחנו חיים כאן ועכשיו

ההתייחסות לחג השבועות כחג ההווה מסביר את העדרן של מצוות מיוחדות.

מצוות החג הן סמלים המיועדים להוביל את תודעת האדם למצב שונה מזה שבו הוא מצוי כאן ועכשיו.

סוכות ופסח גדושים בסמלים שכאלה, המקשרים את האדם עם עברו ועתידו. בשבועות, לעומת זאת, אין סמלים.

יתכן שזו גם הסיבה לכך ששבועות אורך רק יום אחד ולא שבעה כשאר הרגלים המבקשים לעצב עולם אחר. שם יש צורך בזמן. אולם כדי לחוות את ההווה די ביום יחיד.

כשם שאין תאריך להווה, התורה לא נקבה גם בתאריך מסוים לחג השבועות. נאמר רק כי חוגגים אותו חמישים יום לאחר הבאת קרבן העומר (ויקרא כג, טו-טז).

גם למצוות הביכורים הקשורה לחג השבועות אין תאריך יחיד  וניתן לקיימה כל עוד פירות נלקטים בשדה.

העבר מעניק משמעות להווה ומכוון את דרכו של האדם.

העתיד, החזונות והתקוות, מעניקים השראה ושאיפות.

לעומתם, חג השבועות מציג לאדם את אתגר ההווה שבו הוא נדרש להכיר בטוב שבחייו ולומר 'עכשיו טוב' – "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-להיך ולביתך".