ערב שבת שלום

שבת פרשת בהעלותך

בפרשת בהעלותך בה מתחיל המסע לארץ ישראל "נוסעים אנחנו  אל המקום אשר אמר ה'…"

מופיע דבר מדהים, בו הקב"ה לכאורה מתקן את דברו ונותן אפשרות לקיים את "פסח שני".

ונחזור לרגע קר להתחלה.

ה' מצווה את ישראל לעשות פסח במדבר (במדבר ט, א ג)- . מספרת התורה:

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה … וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. "

מי היו אותם טמאים, וכיצד נטמאו? – נחלקו בזה חז"ל (סוכה כה, ב) א . לפי רבי יוסי הגלילי אותם אנשים היו נושאי ארונו של יוסף שכידוע משה רבנו לקח אותו בעת יציאתם ממצרים אך כנראה מסרו להם במסעם במדבר; רבי עקיבא אומר: אלה היו משאל ואלצפן שהתעסקו בפינוי גופותיהם של בני אהרון נדב ואביהו שמתו לפני ה' ורבי יצחק אומר שהיו אלו יהודים שעסקו במת מצווה שחל יום שביעי שלהם להיות בערב פסח, כפי שאומר הפסוק: "וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" על כל פנים, לכל הדעות, לא מדובר באנשים שנטמאו סתם כך, אלא באנשים שנטמאו מחמת התעסקות במצווה כלשהיא – נשיאת ארונו של יוסף, הוצאת גוויותיהם של נדב ואביהוא מן המשכן, או טפול במת מצוה. אם כך, קשה לכאורה להבין: מה מקום יש לטענת האנשים הללו, " לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ"? הרי במקום קרבן פסח, זכו למצוות אחרות שאחרים לא זכו להן !!! ואם כך, בסך הכל, אין כאן שום גרעון!

תשובה לשאלה זו ניתן לענות על פי מעשה מופלא שמובא בזוהר. וכך מסופר שם: רבי יצחק ורבי יהודה התארחו פעם בביתו של חכם אחד, ושמו רב המנונא סבא לחכם זה היה ילד קטן (שהיה בעל מדרגה גבוהה מאד), שהיה לומד כל היום ב "חֵיידר", ובערב היה שב לביתו. כששב הילד באותו יום הביתה, אמרה לו אמו: גש נא לשני החכמים הללו, וקבל מהם ברכה. התחיל הילד להתקרב אליהם, אך מיד נרתע לאחוריו ו אמר לאמו: אמא, איני רוצה להתקרב אליהם. "מריח" אני, ששני חכמים אלו לא קראו קריאת שמע היום, וכך למדוני רבותי, שמי שלא קרא קריאת שמע – יהא בנידוי כל אותו היום. שמעו ר בי יצחק ור בי יהודה את דברי הילד , ואמרו: אמת נכון הדבר! לא קראנו קריאת שמע היום! ומדוע? – כי היינו עסוקים במצוַת הכנסת כלה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה! (זוהר ח"ג קפו)

הזוהר הקדוש מביא את הסיפור בעל העוצמה הזה כדי ללמדנו שלפעמים אנחנו נוטים "להקל" עם עצמנו מלבצע פעולות כמו לימוד, תפילה וכד' בשל עיסוקים מוצדקים אחרים"

גם כשנפטרים ממצווה מסוימת מסיבה מוצדקת לפי ההלכה, חייבים להרגיש את החסר ולא להסתפק במשפט כגון "אנוס רחמנא פטריה" (האנוס מקיום מצוה הקב"ה פוטר אותו)

 כדאי, אם כן לשאוף לגדלות  לא להסתפק בבינוניות,

שבת שלום וחודש טוב

אורי